יום שבת, 27 ביולי 2013

יומיינה - 27.7 - מה, כבר נגמר?


וכך, פשושי החליט להתעופף לדרכו.

  
24.7 - ששש... ישנים
ואני דואגת, כי לדעתי הוא עוד לא מוכן. הוא עף רחוק יותר ויותר, קיבלתי דיווחים מחוץ לבית איפה ראו אותו ופעם אחת טלפון שאבוא לאסוף אותו ממקום קצת יותר רחוק משציפיתי. ואני כל פעם יוצאת וקוראת לו, והוא שומע וקורא לי חזרה, וכך אנחנו מתקרבים וקוראים עד שמוצאים אחד את השני, והוא טס אלי ונוחת על הראש ומקשקש ומקשקש, כאילו מספר על ההרפתקאות ואיך הוא שכח את הדרך, ואיך הוא רעב וצמא! 

מגיעים הביתה, והוא כל פעם קודם כל שותה המון המון (לא הספקתי לספר, הוא למד לשתות מהברז! מקערה לא, רק גורם לו להתעטש, אבל מהזרם של הברז דווקא הוא מצליח ומבקש שאפתח) אחר כך אוכל ואוכל, ואז דורש זמן איכות להידבק אלי, ולא מרשה שאוציא אותו שוב החוצה או שאסגור אותו בחדר.

שלשום הוצאתי אותו בבוקר אחרי ארוחה ולגימה הגונה, ב-9 עוד שמעתי אותו מקשקש בחוץ, ואחר כך הוא נעלם. חשבתי שהוא שוב איבד את הדרך ויצאתי לחפש אותו. הסתובבתי ברדיוס הולך וגדל וקראתי לו שוב ושוב, בצהריים, אחה"צ, בערב ובלילה. 

והוא לא בא. כל פעם ששמעתי קול שמזכיר את שלו קפצתי לבדוק אם הוא חזר, וזו בעיה כי הטיפשון למד להשמיעה קריאה של בולבולים מהחבורה שגרה על העץ שבגינה שלי, אז קפצתי די הרבה..


נכון, המטרה היתה מאז ומתמיד לגדל אותם כדי שהם יחזרו לטבע.
הסיבה שהפעם אני דואגת היא שלפי כל מה שקראתי, פרחוני מיינה נשארים הרבה זמן עם ההורים, אפילו עד להטלה הבאה, אז ההורים כבר רומזים להם בתקיפות שילכו כי הם צריכים אנרגיות לגוזלים החדשים, ובכל מקרה, לא פחות מחודש ולרוב חודשיים מזמן הפריחה מהקן. הוא התעופף אחרי שבועיים בלבד.

את רוב המזון ואת כל המים הוא עוד קיבל ממני, הנמלים היו מתאבן נחמד, והעכביש שהוא תפס היה תוספת מעניינת ואני הייתי מאוד גאה על התפיסה (זהירות פרטים ממש מגעילים - הוא הסתפק ברגליים שלו ולא רצה את הגוף, אז זו יצאה ארוחה די קטנה בסך הכל. עשיתי המתת חסד לעכבישון המסכן.), ואת כל המים הוא עוד שתה בעזרתי, אם מהברז ואם מהמזרק. ניסיתי ללמד אותו לאכול מפירות התאנה שהבשילו עכשיו ברחבי הקיבוץ, אבל הוא לא התעניין בזה כל כך, ותכננתי לגלות לו שיש קני נמלים עם מלאי בלתי נדלה של מתאבנים, אבל לא הספקתי.


המשכתי לקרוא לו ביומיים הבאים, שאלתי את השכנים, ואני לא מצליחה להפסיק לדאוג. התקווה הגדולה שלי (מלבד שהוא יחזור לעוד קצת) זה שהוא הצליח להתחבר אל חבורת המיינות הקטנה של הקיבוץ. הוא לומד ממש מהר, והן כבר יראו לו את כל מה שצריך. הפחד הגדול הוא שתפס אותו חתול או בז או שהוא פשוט לא מצא מספיק מה לאכול ולשתות. הטבע הנפלא שאני כל כך אוהבת הוא גם מאוד אכזרי, לא מקבלים יותר מדי צ'אנסים בחוץ. אבל בכל השטח שחיפשתי לא ראיתי שום ערימונת נוצות מפלילה, זה טוב.

הוא גם הספיק לפגוש את פלפלת, החתולה הרעה, וברגע שהוא קלט אותה, עוד לפני שהיא זזה מהרביצה שלה, הוא התעופף כל כך מהר כדי להתרחק ממנה והתיישב על ענף במרחק בטוח. חכם קטן. גם אוֹלי הוסיף לו שיעורי התחמקות, כי ביומיים האחרונים הוא די הציק לו עם מארבים מטופשים.

אני יודעת שעשיתי כל מה שאפשר כדי ללמד אותו. הוא גם מאוד חכם וסקרן ובאמת לומד מהר והפתיע אותי לאורך כל הדרך. זאת היתה חוויה נהדרת לגדל אותך פשושון מיינה מתוק ואני אתגעגע אליך!


בסרטון: אולי ופשושי לומדים להסתדר, לפני שאולי החליט לעצבן אותו




ועוד כמה תמונות מהימים האחרונים:

הכי טוב זה לצוד על הרגליים של אמא!                                                



24.7 - ומה זה הטוסיק הפלאפי הזה?
   


24.7 - מה זה?? (קוואקר טחון גס)



24.7 - עכשיו, לזה אני קוראת רגליים!


24.7 - להתראות מתוק קטן! ובבקשה בוא לבקר!



4 תגובות:

  1. עוף, פרחון, חתול את השמיים...

    עדיין אין סימן?

    השבמחק
    תשובות
    1. לא חזר :(
      הסתובבתי המון בקיבוץ וקראתי לו
      אני מתגעגעת :(

      מחק
  2. וואו אני לא מאמינה שהוא התעופף ממש מהר... מקווה שהוא יסתדר שם בחוץ ואני בטוחה שנתת לו את כל מה שצריך עד כה... הוא בטח ידע מה הוא עושה שהוא נעלם לו, אולי הוא כבר עם החברה המיינות ואי אפשר לזהות אותו...
    מקווה שתתגברי על הגעגועים:)

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה! אני ממש מקווה גם. עשיתי הרבה סיבובים הקיבוץ וגיליתי שיש לנו כאן לא מעט מיינות דווקא, אז זה משפר את הסיכוי שהוא מצא אל מי להצטרף.

      ולפני כמה ימים שמעתי בחלון שלי מיינה בוגרת יותר שרה את הרפרטואר המשוגע שלה, ואז בסוף היא הוסיפה "מיאו". נשבעת! היא/הוא חזר/ה על זה כמה פעמים, השורה המוכרת של השריקות וציפצופים ובסוף "מיאו". זה היה מצחיק :)

      מחק