צופי החליטה לפני כמה ימים שהגיע הזמן לצאת מהקופסא - מה שהופך אותה רשמית מגוזלה לפרחונית. בפעם הבאה שהיא התיישבה על הדופן היא המשיכה החוצה אל השיש, ומאז היא לא רצתה לחזור לקופסא. אבל היא נאלצה, כי עוד לא הספקתי להשיג לה כלוב גדול יותר.מבחינתה, עזיבת הקופסא שווה לעזיבת הקן, שזהו תהליך חד כיווני, ולכן היא לא רצתה לחזור פנימה. את הארוחות היא קיבלה מעכשיו על השיש ובכיור - היא נדלקה על הכיור - וכל פעם כשהוחזרה לקופסא נאבקה להיחלץ, כמו בסרטון, אבל לא יכולתי להשאיר אותה סתם כך על השיש.
בסוף היום כבר היה כלוב גדול ומרווח עם הרבה מקום לנפנופים, ובהמשך נוסף ענף ראשון בגובה נמוך שהיא יכולה לעופף אליו לבד. היא לא היתה הכי מבסוטה, כי היא רק רצתה להיות צמודה אלי, ולא שוב להיסגר, אבל אין ברירה לבינתיים. וכל ארוחה (ויש 6 מהן, במהלך שעות האור) אני מוציאה אותה אלי, מושיבה אותה על הברכיים לזמן האוכל ונותנת לה לקפץ למטה לטייל ונשארת איתה כמה זמן, וזה מאוד מוצא חן בעייניה. הטיולים על הרצפה תמיד כוללים המון בקשות מזון בצורת צפצופים ונפנופים, גם כשהיא מתרחקת, ופה ושם היא חוזרת ונצמדת לכפות רגלי ומוסיפה גם את הניקור העדין שהוא יותר דחיפה מניקור - ממש כמו שהם עושים להורים שלהם, ואני מעלה אותה אלי לעוד קצת אוכל.
היו לה כמה ימים שהיא היתה עצבנית ואולי גם היסטרית. זה התחיל עוד בקופסא, ונמשך לעוד יומיים, אבל אז היא התחילה להירגע, שזה אומר לבכות פחות וגם פחות להתנגד בזמן הארוחות. והיא מאוד אוהבת להיצמד אלי והתחילה להירדם אצלי בידיים אחרי האוכל. כנראה שהיה חסר לה מגע צמוד של אמא. בטבע האם ישנה צמודה אל הגוזלים והאב ישן צמוד לקן, וכשהקטנים יוצאים מהקן ועוברים לישון על הענפים וההורים ממשיכים לישון איתם צמודים. הלוואי שהייתי יכולה לשבת איתה כל היום ולקחת אותה אלי בלילה למיטה.. אבל אי אפשר פצפונת. במקום זה אני מבלה איתה הרבה זמן סביב שעות האוכל.
אני מעלה את כמות הזרעונים שאני נותנת לה עם האוכל, והולכת ומורידה את כמות אוכל החתולים הרטוב. הזרעונים מאוד מזינים, יש יותר משנראה בגודלם הקטן. בשביל לעכל את הזרעונים צריך מים, אז עשיתי לה שיעור ראשון בשתייה מקערה. זה היה ממש מפתיע! היא דחפה את כל הראש מתחת למים וגמעה בשמחה כמה רגעים ארוכים. היון והתור הקודמים וגם פשושי המיינה ממש התקשו ללמוד לשתות, בהתחלה רק התעטשו ונראו מבולבלים וכועסים על שדחפתי להם את המקור לתוך המים (שזו השיטה ללמד אותם..) הקטנה הזאת פשוט קלטה את זה ברגע.בכלל, היא יצור כל כך מפתיע, כלום היא לא עושה כמו האחרים. גם מבחינת מצב הרוח שלה, שהרבה יותר בא לידי ביטוי, גם הצורך החזק בקרבה (האחרים גם מאוד אהבו, אבל בעיקר כשהם גדלו יותר והתחלנו לצאת החוצה), הכי קשה להאכיל אותה מכל הקודמים, התעופה שלה מתקדמת לאט מהאחרים, וגם עמידה על ענף לא באה לה בקלות בכלל, כשהאחרים העדיפו ענפים די מהר מאשר לעמוד על קרקע הכלוב/חדר.
מצד שני היא נותנת לי לטפל בה כל כך יפה ובלי להילחץ; שלשום גיליתי שכף הרגל שלה הסתבכה בשערה ארוכה ונהיה פלונטר רציני. עכשיו, למרות שזה לא נראה ככה, ממתחת כפות הרגליים שלהם מאוד רכות ועדינות והייתי צריכה להיזהר לא להכאיב לה או לפגוע בה. והיא פשוט נתנה לי. החזקתי אותה ביד אחת, כמעט הפוכה, והתרתי לאט את הקשר, ואפילו כשקרבתי מספריים כדי לגזור היא נשארה רגועה ובטחה בי. כשדבר דומה קרה עם אחד הקודמים זה היה מאבק קטן. היא גם מרשה לי לנקות לה את הנוצות, ואפילו נראה שזה קצת מוצא חן בעיניה, האחרים שנאו את זה. כמו שאתם רואים, היא מתפתחת במרץ. הזנבנב הקטן מתארך ויוצאות עוד ועוד נוצות והפלומה הצהובה נושרת. החזה והראש תמיד מסיימים אחרונים את התהליך - אני צוחקת עליה שבינתיים היא נראית שחורדינית. שינוי פיזיולוגי אחד שאתם לא יכולים לראות בתמונות היא העיניים שלה. כשהם בוקעים העיניים הן חרוז שחור. לפני יומיים הבחנתי סופסוף בצבע של האיריס, הקשתית, מופיע. הוא כרגע מן כתום-חום דהוי וכהה, והוא ילך ויתבהר ויתחזק עד שיהיה כתום או אדום.
אני כותבת את הפוסט בזמן שהקטנה ישנה מכורבלת בחייקי. היא רוטנת כל פעם שאני שוכחת להשאיר יד אחת מחבקת ומלטפת. האחרים הסכימו לקצת ליטופים, היא אוהבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה