24.4 - קוראים לי כרובי

כרובי גדל בקצב מסחרר.

הוא התחיל לנסות להתעופף ולהתיישב על דברים, וגם כבר מחה טיפה כשסגרתי אותו במנשא חתולים, ולכבוד זאת זכה למעבר לכלוב הגדול.

שמחה וצהלה! יש ענפים! קיפץ והתעופף ובחן הכל, התמקם על הענף הכי עבה שעל תחתית הכלוב, ניפח נוצות ונרדם.גוש פלאף חמוד שכמותו.

הוא קורא לי מעבר לדלת שאבוא כבר להאכיל אותו, ונרגש ומנפנף בצוואר מתוח ופה פעור ורוצה עוד ועוד ועוד ו..מספיק ודי, לא רוצה יותר. מזל שחופש פסח ויש לי אפשרות לגשת אליו ככה 5 פעמים ביום - יום זה כשיש אור, אחר כך הוא ישן יפה, וגם כשמתעורר ממשהו לא מבקש לאכול - כמה נוח זה ציפור יום... :)

  

23.4 תראו כמה התארך לי הזנב!    

הנוצות מתארכות במהירות, וגם כל השאר. הוא השתפר מאוד בלנחות על ענפים, אפילו שפה ושם בורח שיווי המשקל, לפעמים תוך כדי התמתחות או ניקוי נוצות, אבל הוא תופס את עצמו וכבר לא נופל. בהתחלה השארתי לו הרבה מרחב, וכשראיתי שהוא בעניינים הוספתי ענף מאתגר יותר, והוא מאוד נהנה ממנו. כבר מעדיף לישון בגובה ולא על התחתון, כמו ציפורון הגיוני.

פעם-פעמיים ביום אחרי האוכל הוא גם מתרכז מאוד, מתכוונן, זה יכול לקחת כמה דקות, ואז הוא מתעופף אל מחוץ לכלוב אלי. כמו הקודמים, חושב שהכתף שלי או הראש זה המקומות הכי שווים!
אחרי כמה דקות הוא שמח לחזור לכלוב. עוד כמה ימים הוא כבר יכעס שהכלוב קטן ובטח שלא ייכנס בעצמו :) ואז נתחיל להציץ החוצה.
בינתיים הוא מקשיב לקולות מהחלון - בעונה הזאת יש שם על השסק חבורה קבועה של בולבולים, צופיות, סבכים וגם דררות ומיינות.

אני צריכה להקליט את הקולות שלו, הוא מקשקש הרבה סביב האוכל. בעיקר קראאא והקול המצחיק שהעורבנים הקטנים עושים כשכבר יש להם אוכל בפה והם עוד קוראים - אני שומעת אותם מהעצים, וגם ג'וליאן עשה את זה, העורבני שביקר אצלי לקצת כשהיה לי את פשושי המיינה. ויש גם מן רלרולים חמודים אחרים, בעיקר כשהוא כבר די שבע, וסתם מקשקש אלי בשקט. יכול להיות שהוא לוקח דוגמאות מהחבר'ה שבחוץ.

בכלל, הוא מזכיר לי הרבה את המיינה, בסקרנות ובשאיפות הגדולות והלמידה המהירה.
הנה הרשומה הראשונה על פשושי.

23.4 לפעמים מאבדים שיווי משקל

מה עוד? כשהוא כבר פחות רעב הוא מסה לקחת ממני חתיכות אוכל לבד. רובן עוד נופלות, אבל חלק כבר מצליחות למצוא את דרכן פנימה, הוא נראה מאוד מבסוט מעצמו, ואני הכי מבסוטה! הוא גם ינקר טיפה כשזה לא ביד שלי, אבל הרבה פחות בינתיים. לאור ההתפתחויות התחלתי להציע לו מים מקערה קטנה. החזקתי אותה לידו, וטבלתי בה אצבעות. הוא הסתקרן וניסה לנקר את המים וגילה שרטוב וניער את הראש. בטבילה השניה כבר נכנסו קצת מים לפה, והוא בלע בפרצוף מצחיק והתנער והסתכל בחשדנות על הדבר השקוף המוזר הזה. ואז נראה שהוא החליט שדווקא נחמד לבלוע משהו לבד, והתחיל להתאמן על איך לתפוס אותם יותר באפקטיביות, זה היה משעשע! אני גאה ביצור הקטן.

23.4 מתיחוווווווות!     

18.4.16 - אני עורבני!

גיל מצא אותי לבד בלי הורים׳שלי, על הקרקע, והתקשר מיד ל*3639!

הם אמרו לו שאני כבר גדול מספיק להיות לבד למטה, ולא צריך להביא אותי לביה״ח של הספארי. אבל זה לא נראה לו הגיוני, כי אני עוד פיצפון! עוד לא מנסה לעוף, ויש פה מלא חתולים... 


אז הוא שאל את אמא החדשה שלי מה היא חושבת ואם היא יכולה לגדל אותי קצת עד שאהיה מוכן.

מתחבאים. 18.4.16

צובר אומץ 19.4

___________

גוזלצ׳יק בן פחות משבועיים להערכתי הלא מלומדת, אני לא מכירה אותם טוב כמו יונים.

ביום הראשון היה שוקיסט - לא השמיע קול ורק ניסה להתכווץ ולהתחבא בקצה הקופסא. רק שמח קצת לאכול - הוא אומניבור, התחלתי עם אוכל חתולים במים חמים וקצת שסק, בהמשך הוספתי אפונה, קשיו מרוכך במים ועוד פירות.

למחרת התחיל להירגע, ניפח נוצות, התמתח ופתח פה רעב כשנכנסתי אליו :)

מקפץ קיפוצים, מסתקרן קצת ובודק, ואז בורח חזרה לקופסא.

ביום השלישי כבר השמיע קראאא קטן ראשון :) 
כלומר, הוא מזהה אותי כאמא שלו. הוא הרבה יותר נינוח וסקרן, מקפץ בכנפיים מנפנפות בלי להצליח להתרומם בינתיים, ונבהל ומתכווץ כשהוא רואה מישהו אחר.

יש לי רגליים ארוכות! 20.4        

31.10 - היי, אני כבר לא תינוק

צוף ממשיך להתאמן על ריקוד ושיר החיזור שלו, הנה דוגמא קטנה:

בנוסף לחיזורים הוא מתאמן על ההמייה שלו (ה-גורוגורו?) זה ממש מצחיק, הוא נעמד עם צוואר מתוח למעלה, כולו מרוכז ורציני, ואז יוצא לו "רווווו" נמוך מתגלגל כזה. אבל הבוקר הוא כבר עשה גרוווגרוווגרווו שנשמע לא רע בכלל! זהו, אין יותר ציף של גוזל.

אנחנו יוצאים המון החוצה כדי להתאמן בלהיות יונה. אני מנסה לשכנע אותו להיות בחוץ בלעדי, מניחה אותו במרפסת ונכנסת הביתה ומשאירה את הדלת פתוחה, אבל אחרי כמה רגעים הוא מתעופף אלי. זה ייקח עוד זמן.

הוא עדיין אוהב להתכרבל צמוד אלי ולהירדם, ואמבטיות עם עדיפות לתוספת זרם מים מלמעלה.
הוא כל הזמן מנסה ללמוד ממני איך מתנהגים, שזה ממש מצחיק. את זה הוא עושה מההתחלה - הדבר הראשון היה לצפות בריכוז רב כשאני מצחצחת שיניים, אבל עכשיו זה בלי סוף. אחד הדברים החביבים עליו זה להקיש כמוני על המקלדת והעכבר (גם פשושי וגולי עשו את זה) ואני נלחמת בו על ההקלדה, וכל חפץ שאני מתעסקת בו הוא חייב לנסות גם. לימוד מצפייה זה נהדר אבל צריך את הורה מהסוג הנכון :) 

והחידוש האחרון - הוא סופסוף אוכל גם כשאני לא נמצאת איתו, שזה מעולה ממש.


וכמובן, תמונות:

 נרדמים... שימו לב איך הוא מנפח את הנוצות




מי עשה אמבטיה?

אוהבים אותי...

וקצת שוִויץ על הנוצות הסגולות-ירוקות שלו

נכון זה נראה כמו תמונת פרופיל מלפני כמה עשורים? :)

אה, כן, ואין יותר אבעועות על המקור! רק עוד אחרונה על הכנף.

27.9 - יום אסל, ויום גם כן אסל

אז אחרי כמה ימים מדאיגים של ירידה בתיאבון, ביומיים האחרונים היא זוללת. זה לא מבטיח שנגמרו הימים הרעים, אבל זה מצויין ושימשיך ככה :)

זוכרים את האנשור שנתתי לפשושי? (מזון נוזלי מרוכז עם המון חלבונים שנותנים למי שלא מצליח לאכול מספיק, לרוב הם אנשים, הפעם ציפורים) אז גם היא מקבלת, פעמיים ביום, 0.7cc. התחלנו לפני שלושה ימים ונמשיך עד שהיא תהיה שמנמונת שוב, כשלא ארגיש כל כך את העצמות שלה דרך הנוצות.

בנוסף אני מעבירה אותה בהדרגה מהזרעונים לכופתיות לתוכים שהמליצה הוטרינרית. קשה לה לאכול כופתית שלמה עדיין, (בתור בוגרת לא תהיה לה בעיה, היא עוד צעירה ולומדת) אז אני מרסקת אותן לחתיכות קטנות. בינתיים אני גם שמה לה בעצמי ישר בפה כדי לוודא שהיא אוכלת מזה מספיק.

מי אמר אמא פולניה ולא קיבל??

קראתי קצת על המחלה, בזהירות כדי לא להיבהל מדי :) ואלה הפרטים החדשים שגיליתי:

• למחלה יש שני מופעים - פנימי וחיצוני, כשהפנימי הוא הקטלני מבין השניים. את המופע החיצוני אנחנו מכירים היטב. הפנימי מתבטא בקשיי נשימה, התנשמויות במקור פתוח ובעיטושים, זאת בגלל שהאבעבועות תוקפות את החלק הפנימי של הוושט, הנחיריים וקנה הנשימה. התנשמויות כאלה אין לה בכלל, ואמנם יש לה עיטושים פה ושם, אבל למי אין? אז נראה שאנחנו רק עם החיצוני - טוב מאוד.
• ההדבקה יכולה להיגרם במגע ישיר או דרך הפרשות, וגם בגלל עקיצת יתוש או זבוב, אני גם ככה שמרתי עליה מאלה כשאנחנו בחוץ, שלא יציקו לה, ובחדר שלה יש רשת. הכוונה היא כדי למנוע הדבקה ממנה ליונים אחרות - כי אמנם יש אבעבועות לציפורים נוספות, אבל המחלה של היונים היא יחודית להן.
• זאת מחלה תקופתית, לרוב ההדבקה היא באיזור יולי-אוגוסט (שזה מתאים למתי שהיא בקעה, אמצע אוגוסט) והמחלה נעלמת בתקופת התקררות הסתיו, אוקטובר. לרוב לא נמשכת מעל 5 שבועות. אז אנחנו ממש בכיוון טוב.
• בסיום המחלה האבעבועות ינשרו. לפני כן הן עלולות להתפוצץ ואז יש סכנה לזיהום משני, אבל זה לא קרה לנו בינתיים. אז היא אפילו תחזור להיות יפיופה לא רק בעיניי אמא שלה, טפו טפו.
• קיים חיסון, אבל אין אותו בארץ ובלאו הכי אי אפשר לחסן אחרי שהמחלה כבר פעילה.

ומשהו קטן נחמד - מקודם כשבאתי להוציא אותה מהכלוב מצאתי אותה עומדת על אחד המקלות שסידרתי לה. כל הכבוד קטנטונת! כשכמעט כבר חשבתי שהיא החליטה להיות שוכנת רצפות. לא באמת, כן? כבר הבנתי שאיתה הקצב שונה.

תמשיכו להחזיק לנו אצבעות!

מצרפת כמה תמונות נחת.

את כבר יפיופה צופצוף! צבע הקרנית משתנה לפי מה שמשתקף בה. תראו את הצבע בתמונה הקודמת

 

23.9 - סיפורים טובים, בשורות לא טובות

צופי ממשיכה לגדול לתפארת. היום היא כבר בת חודש!

היא כבר לא מרשה לי להאכיל אותה - רוצה רק לבד, היא החליטה שכיור = מים. חכמה, הרי היא ראתה אותי שוטפת ידיים כל הזמן, אז כשהיא צמאה היא מנסה להגיע לשם. הכי קל זה לקפץ אל הברכיים שלי ומשם אל הכיור. עכשיו יש לה שם קערת מים והיא עדיין מאוד אוהבת לשתות ושותה יותר משהיא צריכה, אבל זה בסדר. היא מתעופפת יופי למרחקים של חצי מטר בערך וכל יום הטווח גדל קצת, והיא למדה לנקות את הנוצות ולהתמתח - אני אוהבת את השלב המצחיק הזה, פתאום הם מגלים שאפשר ונראים כמו ילדים שמשחקים בלהיות גדולים, והיא ממשיכה להיות מתוקה ומצחיקה ושונה, וקצת היסטרית, כהרגלה.

אתם יכולים לראות בתמונה שהניצוי ממשיך להתמלא ולהתארך וכמעט נשרו כל הצהובים.

אתם גם יכולים לראות את הבליטה על המקור שלה. יש שתיים מהן, ועוד כמה על הכנפיים ומתחתיהן.

רואים את הנקודות הצהובות מתחת לכנף? קצת קשה לראות, אבל
לא רציתי לצלם נורמלי כי הוא לא אוהבת שמחזיקים לה את הכנף.

את 3 הראשונות ראיתי עוד כשהיא הגיעה, הן היו ממש קטנות, וחשבתי, 'לא נורא, אז היא לא תהיה כליל היופי', אבל אז הן התחילו לגדול והבחנתי באחרות. זו הנקודה בה שוב נלחצתי.

אז מה עושים במצב כזה? פותחים אינטרנט כמובן (מה, לא?). חיפשתי מידע על מחלות ציפורים, ומתי קורה שמופיעות בליטות כאלה. קראתי יותר מדי מידע מפחיד ולא מועיל וראיתי יותר מדי תמונות מפחידות שלא נראו כמו מה שיש לה, ושתי הבליטות שעל המקור מגבירות את הקצב והולכות ומתנפחות, ואני מתחילה לחשוש שהן יפריעו לה לאכול באיזשהו שלב, כי התחתונה התחילה לבלוט גם כלפי פנים.

וכל הזמן הזה היצורונת ממשיכה להתפתח כל כך יפה, וללמוד דברים חדשים, וכולה עירנות וסקרנות ומתיקות - ועדיין אוהבת ליטופים ולהירדם צמודה אלי. גם הצצנו החוצה בפעם הראשונה, כשהחתולים סופסוף הלכו כולם, ונראה שזה מוצא חן בעיניה.

כבר הבנתי שאני צריכה וטרינר, אבל גם אין הרבה שמבינים בציפורים, ובדיוק היה כל הסוכות הזה הצמוד לסופ"ש ומי שמצאתי בסביבה שלי לא עבדה בשישי.

יום ראשון נסענו לוטרינרית. הידעתם איך לוקחים ציפור בנסיעה? לא בכלוב מרווח אלא בקופסא קטנה שתהיה צפופה לה והיא לא תוכל לנפנף ולהיפגע בכנפיים. בחרתי לה קופסאת נעליים צרה במיוחד, חוררתי את המכסה, שמתי בתחתית ובדפנות מגבת שהיא מכירה (המגבת שנמצאת על דופן הכלוב שלה, כדי להחשיך אותו - זה גורם להם להירגע ולהרגיש בטוחים ומוסתרים יותר כשאתם לא בסביבה) והקטנה באמצע, ארוזה כמו מתנה.


אצל הוטרינרית היא התנהגה למופת - קיפצה על השולחן, אכלה המון מהקופסא שהבאתי לה, ונתנה שיבדקו אותה מאוד יפה. קיבלתי מחמאות על הגידול המוצלח, אומרים לי שוב ושוב שגוזלים שמגודלים ע"י בני אדם לרוב לא שורדים, והרקורד שלי ממש מרשים. זה טוב לשמוע.

ומה יש לקטנה? אבעבועות. מסתבר שגם לציפורים יש מחלה כזאת. זה לא מדבק - רק לציפורים אחרות, אבל זה עלול להיות קטלני, ואין יותר מדי איך לעזור לה - או שהיא תחלים או שלא. היא נדבקה מההורים שלה, בקן. כמונו, אם היא תחלים היא תהיה מחוסנת לכל החיים. וכמו שחשדתי, למרות שזה לא נראה כך, היא רזה מדי. בתמונות רואים את הנוצות היפות והצפופות שלה, והן יוצרות רושם של שמנמנות, אבל למען האמת היא קצת בתת תזונה, וזה ניכר בעיקר בעצם החזה הגדולה שלה שלא אמורה להיות מורגשת מבעד לנוצות. היא אוכלת נפלא והמון, אבל כנראה שהמחלה לוקחת ממנה הרבה והיא לא מצליחה לאגור שומן.

למה זה בכל זאת קצת טוב? כי ממש חששתי שאלה גידולים סרטניים, כי זה הדבר היחיד שיש לציפורים שנראה דומה בתמונות (כן, כן, לכל החיות יש סרטן. חוץ מלחולד העיוור, מסיבה שעדיין לא ידועה ונחקרת עכשיו) ומאחר ויש לה לפחות 10 כאלה ברחבי הגוף הנחתי שזה לא משהו שיש אפשרות לנתח או לטפל בלי שהיא תעבור טראומה גדולה מדי. לפחות זו מחלה שהיא תוכל אולי להחלים ממנה.

מה בכל זאת אפשר לעשות?

• לחטא את האבעבועות הנראות עם יוד פעם אחת. את אלה שעל המקור לחטא באופן יומיומי, כי הן הכי פעילות וכדי למנוע זיהום משני.
• אפשר לחזק אותה דרך התזונה  - אנחנו עוברות לכופתיות לתוכים, הווט' אומרת שזה אוכל יותר מאוזן מבחינת הצרכים שלה, אפילו שנתתי לה מגוון של זרעונים בניסיון להתקרב למה שיהיה לה בחוץ. 
• ובנוסף, לכתוש כדור מולטי-ויטמין אחד, להפוך לעיסה עם קצת מים, ו-1CC מזה למהול בליטר מים שמעכשיו היא תשתה. 

היא גם קיבלה טיפול נגד אקריות יונים  - טפיל מעצבן שנוטה לתקוף אותן ואולי זו הסיבה שלא כל הנוצות שלה סיימו לצמוח. בכל מקרה, הווט' אמרה שלהזיק זה לא יזיק.

חוץ מזה, להמשיך כרגיל ולקוות לטוב.

תחזיקו לנו אצבעות בבקשה...


וצופי מוסרת:  צ ן-8-0[[[[[[[[[[  תת (היא בדיוק קפצה על המקלדת, נשבעת)


קישור לווטרינרית הנהדרת שמצאנו

16.9 - מישהי למדה לאכול לבד!

היא תופסת גרעין אחרי גרעין וכבר לא מפילה אותם מהמקור. בהתחלה קשה להם להבין איך מכניסים את האוכל פנימה אחרי שהם תפסו אותו בקצה המקור, אבל היא כהרגלה עברה את השלב הזה במהירות רבה. הקצב עדיין איטי יחסית, נקרא לזה קצב בינוני, ואחרי ניקור במשך כדקה היא מאבדת סבלנות ודורשת שאני אשים לה שוב במקור (ומיד!) לפעמים תוך כדי שהיא מקפצת לתוך הקערה ומבלגנת הכל :)

כמה פרטים על העיכול ואופן ההאכלה של יונים:

האכלה של גוזל צוצלת. צילום מקסים של אלון מאיר
 http://www.pbase.com/alonmeir/image/97891685

ככה בדרך כלל נראה פה של גוזלי ציפורי שיר.

גוזלי יונים אוכלים בימים הראשונים לחייהם 'חלב יונים' - נוזל סמיך ועשיר שהיונים מפיקות עבורם בזפק. בהמשך ההורים יפסיקו לייצר 'חלב יונים' ויאכילו את הקטנים בזרעונים מעוכלים למחצה מהזפק. מטרת הזפק היא ריכוך ראשוני של המזון, והוא משמש גם כדרך להביא מזון מרחוק לגוזלים. רק היונים מייצרות משהו כמו 'חלב יונים'. בגלל אופן ההאכלה והיכולת להביא כמות גדולה בזפק, גוזלי היונים אוכלים בהפסקות גדולות יחסית - בטבע פעם בשעה או יותר - לעומת גוזלים אחרים שמקבלים מנת מזון טרי ולא מעוכל כל כמה דקות.


עוד דבר ששונה בשיטת ההאכלה הזו היא אופן ההאכלה. לרוב גוזלי הציפורים יש מקור שנפער מאוד גדול כבר עם הבקיעה ומסומן בשוליו בצהוב (כמו שהיה לפשושי) וההורים פשוט מניחים את המזון בפה. יונים לעומת זאת אוכלות ישר מהזפק של ההורים - ההורים פוערים את מקורם והקטנים מכניסים את המקור שלהם פנימה. זאת גם הסיבה שנוצות הראש והצוואר שלהם מתעכבות בצמיחה, כי בהתחלה הן פשוט מתלכלכות יותר מדי ועלולות להפריע.
השלב הבא בעיכול הוא הקורקבן, או קיבת השרירים, משמשת לטחינת הזרעונים לאחר הריכוך הראשוני כדי לאפשר את עיכולו.מאחר והקטנה כבר לא כזו קטנה, והדיאטה הטבעית שלה מורכבת מזרעונים וגרעינים בלבד, הזפק וגם הקורקבן שלה נכנסו לפעולה מלאה, והם מרככים וטוחנים אחד אחרי השני את המזון. בשביל זה צריך לשתות טוב - עבור פעולת הזפק, ולבלוע אבנים קטנות שעוזרות בטחינה בקיבת השרירים (גם תרנגולות אוכלות אבנים קטנות, כמו שאר אוכלי הזרעונים), וגם להיות קצת יותר סבלניים בארוחות הראשונות. נכון אצלנו השובע מגיע אחרי כ-20 דקות? אצלם זה לוקח הרבה יותר, כי גם כשהם מאוד רעבים המזון צריך להיות מעובד במשך כמה שעות.

ועוד דבר מאוד חשוב שהיא למדה זה לפחד מזרים. כל הכבוד קטנה! בהתחלה היא פחדה מהכל, אחר כך היא נמשכה אל כל בעלי כפות הידיים, ועכשיו היא כבר מזהה אותי כהורה היחיד שלה ומשתתקת וקופאת כשמישהו אחר מתקרב אליה. זה דבר מאוד חשוב לציפורים קטנות ללמוד, אני גאה!

ומה שאני צריכה ללמוד להפסיק להילחץ כל כך בקלות. היו לה יומיים של קצת פחות תיאבון ושילשולים מאוד לא יפים, ואני כבר נלחצתי נורא ועמדתי להתייעץ עם וטרינר אם זה ימשיך עוד יום. זה לא המשיך. אתמול הכל חזר לשגרה והתיאבון שלה שוב לא יודע שובע, כמו גוזלה/פרחונית למופת, ואני נבהלתי לשווא.

ומצרפת כמה תמונות של הקטנה מתנמנמת ונרדמת על ברכיי

14.9 - יש בך משהו שונה, משהו לא דומה

צופי החליטה לפני כמה ימים שהגיע הזמן לצאת מהקופסא - מה שהופך אותה רשמית מגוזלה לפרחונית. בפעם הבאה שהיא התיישבה על הדופן היא המשיכה החוצה אל השיש, ומאז היא לא רצתה לחזור לקופסא. אבל היא נאלצה, כי עוד לא הספקתי להשיג לה כלוב גדול יותר.מבחינתה, עזיבת הקופסא שווה לעזיבת הקן, שזהו תהליך חד כיווני, ולכן היא לא רצתה לחזור פנימה. את הארוחות היא קיבלה מעכשיו על השיש ובכיור - היא נדלקה על הכיור - וכל פעם כשהוחזרה לקופסא נאבקה להיחלץ, כמו בסרטון, אבל לא יכולתי להשאיר אותה סתם כך על השיש.

בסוף היום כבר היה כלוב גדול ומרווח עם הרבה מקום לנפנופים, ובהמשך נוסף ענף ראשון בגובה נמוך שהיא יכולה לעופף אליו לבד. היא לא היתה הכי מבסוטה, כי היא רק רצתה להיות צמודה אלי, ולא שוב להיסגר, אבל אין ברירה לבינתיים. וכל ארוחה (ויש 6 מהן, במהלך שעות האור) אני מוציאה אותה אלי, מושיבה אותה על הברכיים לזמן האוכל ונותנת לה לקפץ למטה לטייל ונשארת איתה כמה זמן, וזה מאוד מוצא חן בעייניה. הטיולים על הרצפה תמיד כוללים המון בקשות מזון בצורת צפצופים ונפנופים, גם כשהיא מתרחקת, ופה ושם היא חוזרת ונצמדת לכפות רגלי ומוסיפה גם את הניקור העדין שהוא יותר דחיפה מניקור - ממש כמו שהם עושים להורים שלהם, ואני מעלה אותה אלי לעוד קצת אוכל.

היו לה כמה ימים שהיא היתה עצבנית ואולי גם היסטרית. זה התחיל עוד בקופסא, ונמשך לעוד יומיים, אבל אז היא התחילה להירגע, שזה אומר לבכות פחות וגם פחות להתנגד בזמן הארוחות. והיא מאוד אוהבת להיצמד אלי והתחילה להירדם אצלי בידיים אחרי האוכל. כנראה שהיה חסר לה מגע צמוד של אמא. בטבע האם ישנה צמודה אל הגוזלים והאב ישן צמוד לקן, וכשהקטנים יוצאים מהקן ועוברים לישון על הענפים וההורים ממשיכים לישון איתם צמודים. הלוואי שהייתי יכולה לשבת איתה כל היום ולקחת אותה אלי בלילה למיטה.. אבל אי אפשר פצפונת. במקום זה אני מבלה איתה הרבה זמן סביב שעות האוכל.

אני מעלה את כמות הזרעונים שאני נותנת לה עם האוכל, והולכת ומורידה את כמות אוכל החתולים הרטוב. הזרעונים מאוד מזינים, יש יותר משנראה בגודלם הקטן. בשביל לעכל את הזרעונים צריך מים, אז עשיתי לה שיעור ראשון בשתייה מקערה. זה היה ממש מפתיע! היא דחפה את כל הראש מתחת למים וגמעה בשמחה כמה רגעים ארוכים. היון והתור הקודמים וגם פשושי המיינה ממש התקשו ללמוד לשתות, בהתחלה רק התעטשו ונראו מבולבלים וכועסים על שדחפתי להם את המקור לתוך המים (שזו השיטה ללמד אותם..) הקטנה הזאת פשוט קלטה את זה ברגע.
בכלל, היא יצור כל כך מפתיע, כלום היא לא עושה כמו האחרים. גם מבחינת מצב הרוח שלה, שהרבה יותר בא לידי ביטוי, גם הצורך החזק בקרבה (האחרים גם מאוד אהבו, אבל בעיקר כשהם גדלו יותר והתחלנו לצאת החוצה), הכי קשה להאכיל אותה מכל הקודמים, התעופה שלה מתקדמת לאט מהאחרים, וגם עמידה על ענף לא באה לה בקלות בכלל, כשהאחרים העדיפו ענפים די מהר מאשר לעמוד על קרקע הכלוב/חדר. 

מצד שני היא נותנת לי לטפל בה כל כך יפה ובלי להילחץ; שלשום גיליתי שכף הרגל שלה הסתבכה בשערה ארוכה ונהיה פלונטר רציני. עכשיו, למרות שזה לא נראה ככה, ממתחת כפות הרגליים שלהם מאוד רכות ועדינות והייתי צריכה להיזהר לא להכאיב לה או לפגוע בה. והיא פשוט נתנה לי. החזקתי אותה ביד אחת, כמעט הפוכה, והתרתי לאט את הקשר, ואפילו כשקרבתי מספריים כדי לגזור היא נשארה רגועה ובטחה בי. כשדבר דומה קרה עם אחד הקודמים זה היה מאבק קטן. היא גם מרשה לי לנקות לה את הנוצות, ואפילו נראה שזה קצת מוצא חן בעיניה, האחרים שנאו את זה. 

כמו שאתם רואים, היא מתפתחת במרץ. הזנבנב הקטן מתארך ויוצאות עוד ועוד נוצות והפלומה הצהובה נושרת. החזה והראש תמיד מסיימים אחרונים את התהליך - אני צוחקת עליה שבינתיים היא נראית שחורדינית. שינוי פיזיולוגי אחד שאתם לא יכולים לראות בתמונות היא העיניים שלה. כשהם בוקעים העיניים הן חרוז שחור. לפני יומיים הבחנתי סופסוף בצבע של האיריס, הקשתית, מופיע. הוא כרגע מן כתום-חום דהוי וכהה, והוא ילך ויתבהר ויתחזק עד שיהיה כתום או אדום.

אני כותבת את הפוסט בזמן שהקטנה ישנה מכורבלת בחייקי. היא רוטנת כל פעם שאני שוכחת להשאיר יד אחת מחבקת ומלטפת. האחרים הסכימו לקצת ליטופים, היא אוהבת.

9.9 - ממשיכים לגדול

הקטנה ממשיכה לגדול בקצב גוזלי מסחרר, וכמו שאומר כל מי שרואה אותה ביומיים האחרונים - היא כבר נראית כמו ציפור.

כשהיא נמתחת היא מצליחה להגיע בעמידה אל ראש הקופסא, וכשהיא מנופפת ממש חזק וקופצת היא מצליחה כבר להתיישב על הדופן. עוד אין לה שיווי משקל או אחיזה טובה ברגליים, אז זה רק לרגע, ואז היא מעדיפה לקפץ חזרה לתוך הקופסא, ולא החוצה. מה שבטוח בטוח :) לבינתיים.

היום היא אכלה פעם ראשונה דוחן ושומשום. מבחינתה כל מה שאני אשים לה בפה זה נהדר, ומניסיוני 3 שבועות זה גיל טוב להתחיל לנסות זרעונים מוצקים יחד עם האוכל הרך, שהם יהיו האוכל העיקרי שלה כשתגדל. הדרך לראות אם היא כבר מעכלת אותם או לא היא.. כן.. האם הם יוצאים מהצד השני כמו שנכנסו.

בכל מקרה התחלתי עם הזרעונים הכי קטנים ושהחברים שלפניה חשבו שגם הכי טעימים. בהמשך אני אוסיף גם אורז וחיטה (מלאים), פשתן, כאלה ואמשיך עם הדוחן והשומשום, ועדיין אחכה עם התירס שהוא מאוד אהוב על יונים אבל גם מאוד גדול. ובלי זרעוני חמניות - כי השפיץ שלהם מאוד חד ועלול לחתוך אותה.

היא גם התחילה מהר מהמצופה לחפש מזון על תחתית הקופסא - שזה מעולה, כי את רוב המזון שלה היא תמצא על הקרקע. זה רק אינסטינקט בינתיים, אין לה מושג מה היא עושה לדעתי, אבל המבט מתמקד למטה והיא מנקרת רנדומלית. כל הכבוד קטנה! אז פיזרתי לה קצת זרעונים, שתחשוב על זה.

היא עדיין לא מזהה אותי ופשוט שמחה לכל יצור אנושי שמתקרב אליה ומגיש אליה כף יד.

תראו כמה אנרגיה יש בגוף הקטן הזה! עכשיו אפשר להשוות לסרטון הקודם ולראות לא רק כמה היא גדלה אלא גם כמה היא עדיין היתה חלשה, ובסך הכל לפני 4 ימים.

כשהיא הגיעה הערכתי שהיא בת שבועיים וחצי, אבל אחר כך עשיתי סיבוב באינטרנט והשוותי לגוזלי יונה אחרים שגודלו בקן ולא "בשבי" ואני מעריכה שהיא היתה גג בת שבועיים. הבדל קטן, אבל אצלם ההתפתחות כל כך מהירה שלפחות עבורי זה מעניין וחשוב לי לדעת את הגיל הנכון כשאני באה להשוות לגוזלים הקודמים שעברו אצלי (חוץ מפשושי המיינה היו גם צוצלת ועוד יון בית, ובנוסף כמה מבקרים שנשארו רק ללילה או לכמה שעות).
עכשיו היא בת 3 שבועות.

5.9 - צופי הקטנה מתאוששת

אני פשוט אניח את זה כאן ותראו בעצמכם :)

וגם יש לה כבר שם - צוּפי.

הציוצים, הנפנופים ודחיפת המקור אלה כולם בקשות מזון, שזה מעולה! כי היא לא מפחדת ממני כבר, והיא ממש רעבה, אוכלת המון ורוצה עוד ועוד. את הסרטון צילמתי רגע אחרי ארוחה דשנה.

כרגע היא לא מזהה אותי ספציפית, היא מזהה כף יד. עבורה כל כף יד כרגע זה מקור למזון והיא קמה בשמחה ומבקשת. בהמשך היא תלמד להבדיל בין ידיים שונות וגם תזהה שיש המשך ושאני כולי אני, לא רק כף היד :)

4.9 - תגידו שלום לגוזלית החדשה

3.9.13

אתמול בצהריים התקשרה חברה מהקיבוץ - היא סיפרה שגוזל של יונה נפל מהקן ליד הבית שלה.

באתי לראות. הקן היה על עץ דקל גבוה (= אין לי סיכוי להחזיר אותה לקן). והקטנה, שהיא בלי ספק יונת בית, ישבה במסתור ליד הגזע, איפה שהחברה הניחה אותה. כשהתקרבתי היא לא זזה, גם כשהרמתי אותה היא בקושי התנועעה. לא יכולתי להשאיר אותה שם. תמיד יש סיכוי שההורים ימשיכו לטפל בה כשהיא על הקרקע, אבל היא נראתה בשוק, וסביר שמיובשת, ובטוח שמאוד תשושה וחלשה אם היא לא התנגדה לי בכלל. במצב כזה, חתול שיעבור באיזור ויריח אותה פשוט יקטוף אותה כמו פרי בשל. 

הופ הביתה.

היא לא פצועה בשום מקום נראה לעין, ואלא אם זו פגיעה פנימית אז הרבה מנוחה ומים ואוכל יעשו את העבודה.
היא נראית לי בת שבועיים וחצי בערך - שזה אמצע הדרך לגוזל של יונה - והיא שמנמונת ביותר, שזה מעולה - היו לה הורים טובים ויש לה עכשיו מאגר שומן נאה בשביל חימום ובשביל ההתאוששות.

החלטתי שהיא נקבה סתם כך לפי המצב רוח, ובגלל שהיה לה מבט כזה. ובגלל ששני הראשונים שלי היו בוודאות זכרים, השלישי לא ידוע, אז יאללה, הגיע הזמן לנקבה, לא?

התחלתי בלהניח אותה במקום שקט וחמים וחסר חתולים (המקלחת שלי.. כרגיל), בקופסא שאספתי בדרך. קצת ריפוד קל, (לא שהיא באמת צריכה - קנים של יונים הם ביזיון אדריכלי) וסגרתי את הקופסא כמעט לגמרי כדי שיהיה לה חושך מרגיע. לפני כן נתתי לה מים ממזרק (בלי המחט, כן?) והיא המשיכה עם השוק הכמעט אפטי, אבל בלעה כשהמים היו במקור, לא זזה מילימטר, ורק פוערת עיניים מפוחדות.

חזרתי אליה כעבור שעה לעוד קצת מים ולארוחה קטנה של אוכל חתולים רטוב. ראיתי שהיא הלכה כמה צעדים כדי לחרבן - מצויין. גם אומר שיש לה את הכוח לזה, וגם מספר שמערכת העיכול פועלת. הצלחתי להאכיל אותה ממש מעט, בעיקר כי היא נראתה כל כך חלושה שלא רציתי להכריח אותה יותר מדי. העיקר שהיא שתתה.

המשכתי עם ארוחות פצפונות, ומפעם לפעם היא התחילה טיפטיפה להתנגד לי - שזה מעולה כי מראה על קצת כוחות שחוזרים, וגם ממש טבעי, הרבה יותר טוב מהאפטיות.

היום כבר היום השני, אכלנו יותר, כבר בלי מים מהמזרק כי באוכל יש מספיק נוזלים. היא הולכת טיפה בקופסא, והתחילה להסתכל אלי בסקרנות קטנה, ולסובב אחרי את הראש, וגם למצמץ בישנוניות בסוף הארוחה במקום להשאיר עיניים פעורות. והכי טוב - בשתי הארוחות האחרונות היא צייצה! ציוצים רפים וקטנים ומתוקים, שהם הקול הראשון שהיא השמיעה.

אנחנו בכיוון הנכון :)

יומיינה - 27.7 - מה, כבר נגמר?

וכך, פשושי החליט להתעופף לדרכו.

  

24.7 - ששש... ישנים

ואני דואגת, כי לדעתי הוא עוד לא מוכן. הוא עף רחוק יותר ויותר, קיבלתי דיווחים מחוץ לבית איפה ראו אותו ופעם אחת טלפון שאבוא לאסוף אותו ממקום קצת יותר רחוק משציפיתי. ואני כל פעם יוצאת וקוראת לו, והוא שומע וקורא לי חזרה, וכך אנחנו מתקרבים וקוראים עד שמוצאים אחד את השני, והוא טס אלי ונוחת על הראש ומקשקש ומקשקש, כאילו מספר על ההרפתקאות ואיך הוא שכח את הדרך, ואיך הוא רעב וצמא! 

מגיעים הביתה, והוא כל פעם קודם כל שותה המון המון (לא הספקתי לספר, הוא למד לשתות מהברז! מקערה לא, רק גורם לו להתעטש, אבל מהזרם של הברז דווקא הוא מצליח ומבקש שאפתח) אחר כך אוכל ואוכל, ואז דורש זמן איכות להידבק אלי, ולא מרשה שאוציא אותו שוב החוצה או שאסגור אותו בחדר.

שלשום הוצאתי אותו בבוקר אחרי ארוחה ולגימה הגונה, ב-9 עוד שמעתי אותו מקשקש בחוץ, ואחר כך הוא נעלם. חשבתי שהוא שוב איבד את הדרך ויצאתי לחפש אותו. הסתובבתי ברדיוס הולך וגדל וקראתי לו שוב ושוב, בצהריים, אחה"צ, בערב ובלילה. 

והוא לא בא. כל פעם ששמעתי קול שמזכיר את שלו קפצתי לבדוק אם הוא חזר, וזו בעיה כי הטיפשון למד להשמיעה קריאה של בולבולים מהחבורה שגרה על העץ שבגינה שלי, אז קפצתי די הרבה..

נכון, המטרה היתה מאז ומתמיד לגדל אותם כדי שהם יחזרו לטבע.
הסיבה שהפעם אני דואגת היא שלפי כל מה שקראתי, פרחוני מיינה נשארים הרבה זמן עם ההורים, אפילו עד להטלה הבאה, אז ההורים כבר רומזים להם בתקיפות שילכו כי הם צריכים אנרגיות לגוזלים החדשים, ובכל מקרה, לא פחות מחודש ולרוב חודשיים מזמן הפריחה מהקן. הוא התעופף אחרי שבועיים בלבד.

את רוב המזון ואת כל המים הוא עוד קיבל ממני, הנמלים היו מתאבן נחמד, והעכביש שהוא תפס היה תוספת מעניינת ואני הייתי מאוד גאה על התפיסה (זהירות פרטים ממש מגעילים - הוא הסתפק ברגליים שלו ולא רצה את הגוף, אז זו יצאה ארוחה די קטנה בסך הכל. עשיתי המתת חסד לעכבישון המסכן.), ואת כל המים הוא עוד שתה בעזרתי, אם מהברז ואם מהמזרק. ניסיתי ללמד אותו לאכול מפירות התאנה שהבשילו עכשיו ברחבי הקיבוץ, אבל הוא לא התעניין בזה כל כך, ותכננתי לגלות לו שיש קני נמלים עם מלאי בלתי נדלה של מתאבנים, אבל לא הספקתי.


המשכתי לקרוא לו ביומיים הבאים, שאלתי את השכנים, ואני לא מצליחה להפסיק לדאוג. התקווה הגדולה שלי (מלבד שהוא יחזור לעוד קצת) זה שהוא הצליח להתחבר אל חבורת המיינות הקטנה של הקיבוץ. הוא לומד ממש מהר, והן כבר יראו לו את כל מה שצריך. הפחד הגדול הוא שתפס אותו חתול או בז או שהוא פשוט לא מצא מספיק מה לאכול ולשתות. הטבע הנפלא שאני כל כך אוהבת הוא גם מאוד אכזרי, לא מקבלים יותר מדי צ'אנסים בחוץ. אבל בכל השטח שחיפשתי לא ראיתי שום ערימונת נוצות מפלילה, זה טוב.

הוא גם הספיק לפגוש את פלפלת, החתולה הרעה, וברגע שהוא קלט אותה, עוד לפני שהיא זזה מהרביצה שלה, הוא התעופף כל כך מהר כדי להתרחק ממנה והתיישב על ענף במרחק בטוח. חכם קטן. גם אוֹלי הוסיף לו שיעורי התחמקות, כי ביומיים האחרונים הוא די הציק לו עם מארבים מטופשים.

אני יודעת שעשיתי כל מה שאפשר כדי ללמד אותו. הוא גם מאוד חכם וסקרן ובאמת לומד מהר והפתיע אותי לאורך כל הדרך. זאת היתה חוויה נהדרת לגדל אותך פשושון מיינה מתוק ואני אתגעגע אליך!

בסרטון: אולי ופשושי לומדים להסתדר, לפני שאולי החליט לעצבן אותו

ועוד כמה תמונות מהימים האחרונים:

הכי טוב זה לצוד על הרגליים של אמא!                                                

24.7 - ומה זה הטוסיק הפלאפי הזה?

   

24.7 - מה זה?? (קוואקר טחון גס)

24.7 - עכשיו, לזה אני קוראת רגליים!

24.7 - להתראות מתוק קטן! ובבקשה בוא לבקר!

יומיינה 22.7 - אני אתן לתמונות לדבר.

21.7 -"אהבה יש באוויר..."

21.7 - "ובכל עציץ, הספנתעיר..."

    

20.7 - צייד הנמלים בפעולה

21.7 - קטנצ'יק, החלטת לבנות קן??

21.7 - ?are you talking to me

השובב התחיל לבלות הבחוץ גם בלעדי. אני משאירה את הדלת פתוחה והחלטתי לסמוך עליו. הוא כבר עף ממש יפה, מתרומם ברגע, ויודע להתיישב גבוה על אחד העצים או הגגונים כשהוא מרגיש סכנה או רוצה לנוח.

אחרת הוא תקוע משועמם בחדר, עכשיו כשג'וליאן הלך ולא יכול לארח לו חברה. הוא היה רוצה להישאר איתי בפנים, אבל אז הוא מנדנד לי בלי סוף שצ'עמם לו :)

נראה שהוא מאוד נהנה מהזמן שלו בחוץ.

ופה ושם אני מציצה עליו, אז בדרך כלל הוא נזכר בקיומי ועף אלי מהר מהר ומצפצף שהוא רעב ואנחנו אוכלים.

ובינתיים, כשאני הולכת מהבית, אני סוגרת אותו בפנים.

21.7 - צימוקי?? זה אתה?? (קודם הם עמדו ממש קרוב, אבל השטותניק קיפץ אחרי נמלה לפני שהספקתי לצלם)

21.7 - כן, אתה חמוד אתה.

כן, יודעת שאני לוקחת סיכון, אבל אם יש חתול שאפשר לנסות את זה איתו זה אולי, ועכשיו כשהוא מרגיש יותר טוב הוא גם מראה לפשושי מה הגבולות שלו - בעדינות אופיינית - ולא מרשה שיימשכו לו בזנב. וגם פשושי מראה לאולי מה הוא לא מרשה.

(ביום ההוא שהקטן התעלל בו הסתבר שאולי ננשך - סביר שע"י אחד מהחתולים של השכנה של ההורים שלי שהוא אוהב לעצבן - כאב לו מאוד באותו יום, כך הוא גילה לי רק בערב. עכשיו הוא עם אנטיביוטיקה ומתחיל לחזור לעצמו. אבל זו הסיבה שהוא לא הגן על עצמו ורק ניסה להתרחק)

21.7 - לומדים להסתדר

21.7 - לומדים להסתדר גם בתוך הבית