כרובי גדל מהר מהר ועף לדרכו, תפסתי אותו מנשנש שסקים על העץ שלי, חמוד.
לפני חודש קיבלתי את שבי. היא הגיע עם השם, ועם היסטוריה מאוד ארוכה יונה כזאת קטנה.
היא נמצאה בת שבועיים-שלושה על הקרקע, נאספה וגודלה והתחילה להתקרב לעצמאות - עפה לבד מחוץ לבית, אוכלת ושותה, רק עוד קשורה מאוד למירב שגידלה אותה. ואז, בגיל חודשיים מירב מצאה אותה שוכבת בחוץ בלי יכולת להזיז את הגפיים. לא ברור מה קרה, אם נפלה, אולי פגע בה חתול רחוב, ואולי משהו פנימי (יש וירוסים שגורמים לפגיעות עצביות וגם חוסר תזונתי יכול).
תקציר ההמשך: וטרינר, מחשבות הרדמה, צילום עמוד שדרה, מתחילה לחזור לתנועה, עברה לגור אצל האח שלא האכיל כמו שצריך ולא עשה ממש משהו מעבר, כך שהיא למדה לגרור את עצמה על הרצפה על הצד, ונפצעה מזה ובעיקר השרירים כמעט לא קיבלו עידוד לתנועה נכונה.
היא הגיעה אלי בת 3 חודשים, רזה נורא, רגל שמאל נגררת וימין חלשה וגם שכובה אחורה, כנף שמאל לא נפתחת כמו שצריך ונוצות שונות שבורות חלקית מאיך שהיא נדחפה להסתתר כל הזמן.
היא אכלה תערובת זרעים וביצה קשה. קניתי לה את הכופתיות המעולות של נוטריברד ואנשור (מזון חירום סופר עשיר, לציפורים, גורים ואנשים), והתחלתי למלא אותה באוכל עשיר ומאוזן, בהדררגה מעלה את כמות הכופתיות. בגלל שהיא לא רצתה לשתות מספיק גם נתתי לה מים ממזרק (איך יודעים? הלשלשת יבשה מדי. יאפ, אני מסתכלת על הלשלשת).
ככל שהתחזקה התיאבון עלה. אחרי שבוע כבר אפשר היה להרגיש שמנמנים קטנים נצברים על הגוף הצנום שלה. העברתי אותה בהדרגה מהזרעים לכופתיות, שהן הרבה יותר בריאות ומומלצות ע״י וטרינרים. כעבור שבועיים כבר שתתה מספיק בעצמה ולא הייתי צריכה לתת לה במזרק. כל הכבוד!
בינתיים התחלתי בפיזיותרפיה קטנטנה, לפי האינטואיציה. קודם כל מיששתי בעדינות את כפות הרגליים וכל אצבע ואצבע כדי לשפר את זרימת הדם. שיפשפתי ככה גם לאורך הרגל עד הירך. הוספתי תנועות עדינות של סיבובי המפרקים השונים, וכיווצים ופתיחות של הרגל, וסידרתי שוב ושוב את הרגליים במנח נכון מתחתיה, במקום איך שהיא התרגלה להשאיר אותן שכובות ישר מאחוריה. היא שיתפה פעולה והתחילה למשוך תחתיה את הרגליים. ילדה טובה!
עבדנו גם על עמידה עם תמיכה משני הצדדים, וגם שכשוך במים - אני מקלחת אותה כי היא מתלכלכת מהלשלשת, בגלל שנגררת ולא הולכת. אני מחזיקה אותה בתוך כלי מעט עמוק עם מים חמימים וסבון, והיא מזיזה את הרגליים.
בין לבין היא רק רצתה להתחבא, הכי עמוק וצפוף שאפשר, מה שגורם לפגיעה ושבירה של יותר מדי נוצות. וההגררות ודחיפה כנגד הדפנות גרמה לפציעות קטנות חוזרות בקידמת הכנפיים ועצם החזה. אירגנתי לה מההתחלה קרטון עם כרית שטוחה בתחתית, כדי להגן על עצם החזה, ובהדרגה ראיתי שצריך להוסיף ריפודים גם בדפנות, ופינות מחבוא. בלי ספק, כלוב הציפורים הכי מוזר שהיה לי.
הוא התחיל לנסות להתעופף ולהתיישב על דברים, וגם כבר מחה טיפה כשסגרתי אותו במנשא חתולים, ולכבוד זאת זכה למעבר לכלוב הגדול.
שמחה וצהלה! יש ענפים! קיפץ והתעופף ובחן הכל, התמקם על הענף הכי עבה שעל תחתית הכלוב, ניפח נוצות ונרדם.גוש פלאף חמוד שכמותו.
הוא קורא לי מעבר לדלת שאבוא כבר להאכיל אותו, ונרגש ומנפנף בצוואר מתוח ופה פעור ורוצה עוד ועוד ועוד ו..מספיק ודי, לא רוצה יותר. מזל שחופש פסח ויש לי אפשרות לגשת אליו ככה 5 פעמים ביום - יום זה כשיש אור, אחר כך הוא ישן יפה, וגם כשמתעורר ממשהו לא מבקש לאכול - כמה נוח זה ציפור יום... :)
23.4 תראו כמה התארך לי הזנב!
הנוצות מתארכות במהירות, וגם כל השאר. הוא השתפר מאוד בלנחות על ענפים, אפילו שפה ושם בורח שיווי המשקל, לפעמים תוך כדי התמתחות או ניקוי נוצות, אבל הוא תופס את עצמו וכבר לא נופל. בהתחלה השארתי לו הרבה מרחב, וכשראיתי שהוא בעניינים הוספתי ענף מאתגר יותר, והוא מאוד נהנה ממנו. כבר מעדיף לישון בגובה ולא על התחתון, כמו ציפורון הגיוני.
פעם-פעמיים ביום אחרי האוכל הוא גם מתרכז מאוד, מתכוונן, זה יכול לקחת כמה דקות, ואז הוא מתעופף אל מחוץ לכלוב אלי. כמו הקודמים, חושב שהכתף שלי או הראש זה המקומות הכי שווים! אחרי כמה דקות הוא שמח לחזור לכלוב. עוד כמה ימים הוא כבר יכעס שהכלוב קטן ובטח שלא ייכנס בעצמו :) ואז נתחיל להציץ החוצה. בינתיים הוא מקשיב לקולות מהחלון - בעונה הזאת יש שם על השסק חבורה קבועה של בולבולים, צופיות, סבכים וגם דררות ומיינות.
אני צריכה להקליט את הקולות שלו, הוא מקשקש הרבה סביב האוכל. בעיקר קראאא והקול המצחיק שהעורבנים הקטנים עושים כשכבר יש להם אוכל בפה והם עוד קוראים - אני שומעת אותם מהעצים, וגם ג'וליאן עשה את זה, העורבני שביקר אצלי לקצת כשהיה לי את פשושי המיינה. ויש גם מן רלרולים חמודים אחרים, בעיקר כשהוא כבר די שבע, וסתם מקשקש אלי בשקט. יכול להיות שהוא לוקח דוגמאות מהחבר'ה שבחוץ.
בכלל, הוא מזכיר לי הרבה את המיינה, בסקרנות ובשאיפות הגדולות והלמידה המהירה. הנה הרשומה הראשונה על פשושי.
23.4 לפעמים מאבדים שיווי משקל
מה עוד? כשהוא כבר פחות רעב הוא מסה לקחת ממני חתיכות אוכל לבד. רובן עוד נופלות, אבל חלק כבר מצליחות למצוא את דרכן פנימה, הוא נראה מאוד מבסוט מעצמו, ואני הכי מבסוטה! הוא גם ינקר טיפה כשזה לא ביד שלי, אבל הרבה פחות בינתיים. לאור ההתפתחויות התחלתי להציע לו מים מקערה קטנה. החזקתי אותה לידו, וטבלתי בה אצבעות. הוא הסתקרן וניסה לנקר את המים וגילה שרטוב וניער את הראש. בטבילה השניה כבר נכנסו קצת מים לפה, והוא בלע בפרצוף מצחיק והתנער והסתכל בחשדנות על הדבר השקוף המוזר הזה. ואז נראה שהוא החליט שדווקא נחמד לבלוע משהו לבד, והתחיל להתאמן על איך לתפוס אותם יותר באפקטיביות, זה היה משעשע! אני גאה ביצור הקטן.
גיל מצא אותי לבד בלי הורים׳שלי, על הקרקע, והתקשר מיד ל*3639!
הם אמרו לו שאני כבר גדול מספיק להיות לבד למטה, ולא צריך להביא אותי לביה״ח של הספארי. אבל זה לא נראה לו הגיוני, כי אני עוד פיצפון! עוד לא מנסה לעוף, ויש פה מלא חתולים...
אז הוא שאל את אמא החדשה שלי מה היא חושבת ואם היא יכולה לגדל אותי קצת עד שאהיה מוכן.
מתחבאים. 18.4.16
צובר אומץ 19.4
___________
גוזלצ׳יק בן פחות משבועיים להערכתי הלא מלומדת, אני לא מכירה אותם טוב כמו יונים.
ביום הראשון היה שוקיסט - לא השמיע קול ורק ניסה להתכווץ ולהתחבא בקצה הקופסא. רק שמח קצת לאכול - הוא אומניבור, התחלתי עם אוכל חתולים במים חמים וקצת שסק, בהמשך הוספתי אפונה, קשיו מרוכך במים ועוד פירות.
למחרת התחיל להירגע, ניפח נוצות, התמתח ופתח פה רעב כשנכנסתי אליו :)
מקפץ קיפוצים, מסתקרן קצת ובודק, ואז בורח חזרה לקופסא. ביום השלישי כבר השמיע קראאא קטן ראשון :) כלומר, הוא מזהה אותי כאמא שלו. הוא הרבה יותר נינוח וסקרן, מקפץ בכנפיים מנפנפות בלי להצליח להתרומם בינתיים, ונבהל ומתכווץ כשהוא רואה מישהו אחר.
בתחילת ינואר תקף אותנו הנץ. זוכרים? אחרי תקרית הנץ, צוף בילה יומיים שלושה בלהיות ציפורון בית.
"אבל אני, אוהב להיות בבית..."
אבל מהר מאוד החוץ שוב קרא לו. בסוף ינואר הוא התחיל לצאת למסעות עצמאיים קטנים, שעתיים שלוש והביתה. כשחזר היה שותה ואוכל ואוכל ואוכל, מוציאים הרבה אנרגיות שם בחוץ! הוא תמיד חזר קצת מתנשף, כמו ציפורון שחם לו מרוב תעופה. הוא מאוד מתעניין ביונים ותורים אחרות שאנחנו פוגשים, וכמה פעמים כבר התעופף וישב באושר ליד זוג יונים שהופיעו באיזור לקראת עונת הקינון. כשהן עפו לדרכן הוא ירד חזרה אלי, נרגש. בפברואר הטיולים התארכו עד ל-6 שעות רצופות, וצוף כבר לא מתנשף - הוא בכושר! הוא כבר ממש מבקש לצאת והיה מלא אנרגיה בבית והתעופף הלוך ושוב. בין לבין, עדיין אין שמח ממנו להתקלח - מתעופף ישר לכיור ומוודא שאני מבינה ובאה כבר לפתוח את המים, וגם ממשיך להירדם ליד אמו האוהבת אחרי כמה ריקודי חיזור. גזרתי לו בעדינות את קצה המקור שצמח לא טוב כמה פעמים, כל פעם מילימטר. הוא התנהג יפה וזה לא הכאיב לו. ככל שהוא יסתובב יותר בחוץ ויחכך את המקור באדמה ואבנים תוך כדי חיפוש אוכל זה יקרה מעצמו וישמור על צורת מקור נכונה (לתוכים בשבי צריך הרבה פעמים לעשות גזירות כאלה, כי המקור גדל מהר ולא משתייף מספיק. כנ"ל ציפורניים של ציפורים רבות בשבי, וגם שיניי מכרסמים והציפורניים העודפות של לייקה ;) ). ובחודש מרץ הוא כבר מומחה אלוף בלהיות ציפורון ברשות עצמו, עף מהר ויפה, יודע למצוא אוכל לבד וגם זוכר שיש לו במרפסת מים וגרגירים שאפשר להגיע ולנשנש אם רעבים. וכך, בגיל 7 חודשים כשהוא לגמרי מוכן - עף לדרכו.
ברצינות, ראיתם כזה יון חתיך??
שנה אחרי, אני עוד מחפשת יון עם הצבעים שלו כשאני בחוץ. פגשתי אחד על גג לא רחוק מכאן, כמה חודשים אחרי שהוא הלך. קראתי לו, הוא רק הסתכל, לא מיהר ללכת אבל גם לא בא. אולי זה הוא, אולי לא. היון ההוא עדיין שם באיזור, רואה אותו פעם בכמה זמן. עוד חולמת עליו די הרבה, שאני פוגשת אותו פתאום בחוץ והוא עף אלי שמח, או שהוא עדיין גוזל קטן קפצן ורעב. צימוקי וג'וניור עדיין מאוד נוכחים בסביבה, מזהים אותי ויורדים אל השביל עם מבט שובב ששואל "מחלקים פה משהו?". פעם בשבוע בערך אני מפזרת להם גרגירים טעימים כלשהם, והם ונשותיהם והזוג השכן באים לאכול, תוך כדי שהזכרים עושים הצגות גברברות זה על זה כדי לקבוע מי הזוג שיאכל קודם. בדיוק בשביל זה אני מפזרת את הגרגירים בהרבה נקודות, אבל הם טיפשונים ואני אוהבת אותם בדיוק ככה!
הצופון שלי בן 4 וחצי חודשים. הוא מצחיק כהרגלו, מאוד סקרן לגבי החוץ, וקצת חששן, עף גבוה ורחוק ויפה, אוהב לסייר בחוץ ולחפש גרגירים, ומאוד מחפש חברת יונים. עד לאחרונה הצלחנו למצוא רק תורים מסוגים שונים, והוא ניסה להתקרב בביישנות מנומסת והיה כל כך מתוק! הן לרוב קיפצו מרחק קטן ממנו כשהוא התקרב או אמרו לו שהוא לא רצוי, וזה הגיוני, כי אין להן סיבה לפחד ממנו, אבל גם אין להן סיבה להסתובב איתו, אבל ממש אפשר לראות עליו כבר תקופה שהוא כמֶהָּ לחברת בני מינו.
מי שכן משתף איתו פעולה זה -הפתעה- צימוקי! הצוצלון שלי גר ליד הבית שלי ובזמן האחרון התחיל להתקרב יותר. שמתי כלי מים בגינה, ולפעמים אני מפזרת לו גרגירים. תמיד היה איזה צוצלון שהתקרב אל שאר הציפורים שלי, אבל הפעם אני בטוחה שזה הוא, כי ראיתי אותו בזמן שהוא שר את השיר המצחיק שלו - ורק הוא שר ככה! בגלל שהחמודים שלי לא גדלים עם אבא שלהם, הם לא לומדים לשיר כמו שצריך, אבל יש להם מושג כללי, אינסטינקטיבי, לגבי העניין הזה של השיר חיזור שלהם, ולצימוקי יש שיר צוצלות מאוד מצחיק, גם זייפני וגם חזק מהרגיל. הפעם הכי נחמדה היתה כשהם ממש אכלו ביחד במרפסת, וצימוקי ממש התקרב אלינו ולא פחד כשזרקתי לעברו בעדינות גרגירים נוספים - כל ציפור קיבוץ אחרת היתה נבהלת ובורחת.
גם אולי ולייקה כבר התרגלו, ומתנהגים יפה בחברת צוף. לייקה ממש כלבונת למופת, ואולי עדיין מנסה פה ושם לשחק תופסת, עד שאני מעירה לו מספיק פעמים אז הוא מוותר והולך לישון או יוצא החוצה. על החתולים האחרים אני לא סומכת בכלל, במיוחד רורי, שהתגלתה כיצור מהיר וגמיש והצליחה ממש להפחיד אותנו וגרמה לצוף לעוף בבהלה לתוך שיח קוצני, מה שגרם לו לשריטה בעין. שבוע של אנטיביוטיקה והרחקה של הקטנה עשו את העבודה. 12 נוצות הזנב נשרו אחת אחת עד לאחרונה, וצמחו מחדש בזו אחר זו. עכשיו הן כבר ארוכות ויפות, וכמעט כולן כבר סיימו את הצמיחה. עכשיו יש תחלופה של כמה מנוצות התעופה שצמחו פגומות. זה מאוד יפה לראות איך הן נושרות בהדרגה, ולא ביחד, כדי לאפשר מספיק זמן לחדשות לצוח, כדי לא לפגוע בשום שלב שיכולת התעופה - שזה דבר שבהחלט חששתי ממנו. בתמונה שכאן הזנב נמצא באמצע הדרך, מלפני 3 שבועות בערך.
אחרי הפעילות בחוץ הוא עדיין מתכרבל איתי כמו גור קטן מתוק. הוא נצמד אלי הרבה, ולפעמים עוד ממש מבקש ליטופים. זה כל כך כיף.... וממיס אותי כל כל פעם.
הוא ממשיך לחזר, זה נראה ככה:
ומה הוא עוד ממשיך לאהוב מאוד מאוד? כמובן, אמבטיות! כאן הוא בן 3 וחצי חודשים, עושה אמבטיה חמימה באחד הימים הקרים של החורף.הוא ממש רצה כבר (שזה אומר, ניגש כל הזמן לכיור וחיפש במה להשתכשך), והמים בברז היו קפואים, אז חיממתי לו מים בקומקום ועירבבתי עם הקרים שיהיה נעים וחמים. בגלל זה אני גם מוזגת מעליו עם כוס במקום לפתוח את הברז, כי הוא אוהב שהמים מגיעים מלמעלה - בשביל זה הוא מרים את הכנפיים, שיזרמו לו מים ב"בית שחי" ;) בסוף הלכנו לייבש את הנוצות מול התנור, שלא יצטנן.
והבטחתי נץ לשבת...
לפני שבוע יצאנו לטיול שגרתי למדי. אני לוקחת אותו רחוק יותר כדי לנסות למצוא יונים, וגם כדי שילמד את הסביבה - זה יעזור לו לדעת איך לחזור במקרה שיבהל ויעוף ממני.אז התרחקנו, וכל כמה עשרות מטרים עצרתי כדי לתת לו לקפץ ולהכיר את המקום. הוא היה די לחוץ הפעם, וכשכבר היינו קרובים לקצה הקיבוץ הוא התרומם פתאום לאווירבבהלה, עשה כמה סיבובים ברדיוס של 30 מטר ונחת על עץ אחד. (הוא מתיישב הרבה יותר עכשיו על עצים וחוטי חשמל, שזה מעולה, כי זה יותר בטוח מגגות - לשם מגיעים חתולים). אז התיישבתי במקום שהוא יראה אותי טוב, וקראתי לו פה ושם, וחיכיתי. אחרי כמה דקות הוא נרגע והצטרף אלי. ישבתי איתו קצת והתחלתי לחזור איתו הביתה, אבל שוב הוא נבהל ועף ממני.
הפעם אחרי 4-5 סיבובים גדולים באוויר הוא נחת על חוט חשמל, וגילה על גג ממש מולו יון/יונת בית. הסתכל, חשב, והתעופף אל היונה. הוא התנהג מאוד יפה ובביישנות כזאת, כיווץ אליו את הנוצות כדי להיראות קטן יותר, והתקרב בנימוס בצעדים קטנים. היונה קיבלה אותו יפה לא התרחקה, והרשתה לו לאכול בחברתה. זה היה מקסים! הוא הלך לידה וחיפש כמוהה אוכל על הגג, וכל דקה-שתיים הלך אל קצה הגג להסתכל אלי, כאילו שואל אם אני עוד פה ואם אני מאשרת, ואז חזר אל היונה. אני הרגשתי כמו באלו ובגירה ביחד, מצד אחד: "תחזור, מוגלי!" מצד שני, "לא, תישאר,"
ואז, אל תוך ההתרגשות הזאת, התרוממה בפתאומיות להקת יונים לאוויר. הן השמיעו משק כנפיים של אזהרה, וצוף הבין, ועלה לאוויר, ולפני שהבנתי מה קורה תפס אותו משהו באוויר והתגלגל איתו והם שעטו יחד כמו מטאור אל הקרקע - זאת לא היתה נפילה, זאת היתה תעופה מהירה ומכוונת אל הקרקע. אני רצתי אחריהם וצעקתי "קישטה!", כי זה מה שייצא לי מהפה, ונופפתי כמו מפגרת, והספקתי לראות שצוף הוא שנחת למעלה ומלמטה הטורף. צוף טס לתוך השיח הקרוב, והנץ, כך זיהיתי יותר מאוחר, התרומם בבהלה והתעופף מהר לאי שם.
גיליתי את צוף במרחק מה מתחת לשיח, במקום שלא חשבתי שאני יכולה להגיע אליו. אני אומרת שיח, אבל אני מתכוונת למשהו יותר גבוה ממני, סבוך בטירוף ובירידה חדה אל תוך איזור עוד יותר סבוך של שיחים ועצים וקקטוסים. התקרבתי אליו לאט ועם לחישות מרגיעות, אבל הוא נבהל ונכנס עמוק יותר, אז הלכתי אחורה, והתיישבתי במרחק קטן משם, והמשכתי לדבר אליו בשקט. עברו 20 דקות, והשמש הולכת ושוקעת, והוא לא יצא.
הבנתי שאין ברירה, איכשהו אני הולכת לשלוף אותו כי אני לא משאירה אותו שם לבד. היה לי מעיל בד, חשבתי שאולי אני אצטרך לעטוף את צוף אז לקחתי אותו איתי. התחלתי להזיז את הענפים ולהשתחל ביניהם, מנסה להרגיע את צוף ולשכנע אותו לא להתרחק ממני. באיזה רגע הוא נבהל וחשבתי שהוא יברח רחוק, אבל למזלו של הטיפשון הוא רץ בכיוון הלא נכון, ותפסתי אותו. מיד עטפתי את היצור המפרפר והבועט במעיל והצמדתי אותו אלי וחילצתי אותנו מהשיח, וככה הלכתי איתו הביתה, מחובק אלי, רק הראש מציץ החוצה.
מלבד הפחד, הוא יצא עם חתך אחד בלבד מעל העין. בדרך הביתה דאגתי שגם העין נפגעה, אבל זה רק היה דם מהחתך. ניקיתי טוב, מרחתי יוד וזה הכל. קטן שלי, כמה דאגתי!! איזה חתיכת מזל.
ברגעים שהנץ היה על הגב יצא לי לראות ממש טוב את פנים הכנפיים ואת החזה והבטן שלו, והם ייחודיים, רקע לבן עם פסים אופקיים בצבע כתום חלוד. זהו נץ מצוי זכר (לנקבה פסים שחורים), וזה מה שלמדתי אליו:
רוב הניצים רק חולפים בארץ באביב ובסתיו ולא נשארים לחורף. הנקבה גדולה מהזכר ב-25%, והם שניהם אוכלים בעיקר ציפורי שיר, כשהזכר בוחר בקטנים יותר, בעיקר דרורים וירגזים ומכאן גם הכינוי שלו, sparrowhawk, והנקבה צדה גם ציפורים גדולות יותר, כשהגדולות ביותר שהיא תנסה הם תורים ויונים. לזכר אין כמעט סיכוי מול יונה והוא ינסה לתפוס אחת רק אם הוא כבר מאוד רעב, וזה בגלל שיונה שוקלת מעט יותר ממנו! הוא אמנם ארוך יותר ממנה בכמה ס"מ, אבל הוא קל משקל. והטקטיקה המועדפת? שלא כמו הבז שדואה ממעל, הנץ אורב בסבך, ומשם מזנק ומבהיל ואז תופס באוויר את מי שלא מוכן ו"דורס" אותו בכוח אל הקרקע. לפעמים הוא גם יזנק לתוך הסבך ישירות על ציפור, וגם ירוץ אחרי ציפור שהתחמקה וברחה - ולכן זה טוב שעשיתי רעש ובלאגן, כי הוא נבהל ווויתר.
צופון קטן שלי! אני מקווה שזו הפעם האחרונה שאתה נתקל באחד מאלה!
הוא עדיין מפוחד, לא רוצה להיות הרבה בחוץ ואם אני מתרחקת הוא נשאר במרפסת או שמתחיל לבוא איתי ומתחרט ועף הביתה. גם בפנים הוא רגיש יותר לכל תנועה ורעש ונצמד אלי הרבה. אז אני מרגיעה אותו, ונמצאת איתו בפנים, ויוצאת ביחד קצת למרפסת, קרוב, ואני בטוחה שהוא יירגע. זאת באמת היתה חוויה קשה, אבל מניסיון עם הקטנים האלה, יש להם מוח קטן ומתוק ופחות מורכב ומתוסבך משלנו, ונכון שאצלו זה כן קשה ולאט מאצל אחרים, והוא קשור אלי יותר, אבל אני בטוחה שזה יעבור ושהוא שוב ירצה לצאת ולפגוש ציפורים. גיל 5 חודשים זה הגיל בו יון הופך רשמית מצעיר לבוגר. שקלתי אותו, 303 גרם של אושר! יון זכר בוגר שוקל בין 290 גרם ל-900. כל הכבוד קטנצ'יק! בוקע מהביצה = גוזל 21 עד 28 יום, עוזב את הקן, מוכן לתעופה = פרחון, מבלה עוד 10 ימים צמוד להורים. נפרד מההורים (אבל נשאר עם הלהקה) ומקבל ניצוי מלא אבל עדיין לא סופי = צעיר 5 חודשים = בוגר, מוכן להקים קן חדש בישראל!
הוא מתפתח נפלא וכבר כמעט נראה בוגר לכל דבר עכשיו כשהנוצות החסרות בעורף יצאו סופסוף, בתמונה אתם יכולים לראות איך כל נוצה יוצאת עטופה ובהמשך העטיפה מתפוררת והנוצה נפרשת. אפילו המקור הסתדר חלקית - החלק התחתון זז למקומו ורק העליון עוד בולט קצת ימינה.
יציאת הנוצות האחרונות בעורף
רק הזנב נפגם, אבל זה ייצמח, לא לדאוג. זוכרים את השלב שהנוצות הפסיקו לצמוח? למעשה הן צמחו, אבל לאט ומאוד חלש, וייצרו נקודות תורפה. בנוצות הזנב זה הכי ניכר, כשאחת אחרי השניה הנוצות נשברו בנקודה החלשה והקצה נשר. זה לא מפריע לו לעוף ולכוון את עצמו, הוא מסתדר נהדר, ועם הזמן הנוצות יתחלפו בחדשות טובות. בינתיים, זה ייתן לי אמצעי זיהוי קל ממרחוק :)
הזנבנב המסכן.
הוא אוכל המון בחוץ, למד להתמודד עם זרעים וגרעינים במגוון גדלים וטקסטורות וצורות והוא כבר אלוף בזה. הוא גם הצליח לסיים את כל הקילו כופתיות תוכים שלו! כשקניתי את הקופסא הזאת ממש לא האמנתי שהוא יאכל את הכל :)
רואים שיש לו גרעין של משהו בפה?
גם כאן הוא עם גרגיר כלשהו בפה
ממשיך לשיר ולרקוד לי בלי סוף, ופה ושם גם למישהו אחר. זה ממש מצחיק ללכת לצחצח שיניים בלילה, הוא תמיד מתעורר ומתחיל לרקוד לי מתוך הכלוב. לגבי הכלוב - הוא ממש מנסה לשכנע אותי שאפשר לישון גם מחוץ לו, וכשמתקרבת החשיכה הוא מתחיל להתחמק ממני ולהתיישב גבוה - גאון קטן :) אבל אני ממשיכה להתעקש. גם בשביל הניקיון (כי יש גבול) וגם כדי לעודד אותו לישון מחוץ לבית.
רוקד לי ריקודים ומנפח את הצוואר שאראה איזה גברברון חתיך הוא
אנחנו יוצאים כמה שיותר החוצה, אני יושבת ומשגיחה ומעודדת אותו לשוטט ולאכול. הוא מאוד אוהב את זה, רק לפעמים נלחץ מהחתולים והאנשים ונצמד אלי. הוא עף נהדר, ויודע לחזור לבד הביתה אם אנחנו מתרחקים והוא נבהל פתאום. מאוֹלי הוא לא מפחד בכלל, ובצדק, כי הוא מתגנב כל כך בגלוי ולאט שממש קל להתחמק ממנו בזמן. היום פעם ראשונה אולי הצליח לגעת בו, ומה הוא עשה? הניח את הכפה ללא ציפורניים, הזיז והניח שוב לשניה, "הנה, תפסתי אותך, עכשיו תורך",והלך מבסוט לדרכו.
אולי מוותר ועובר לשחק עם עשבים ועלים
וכמובן, אמבטיות. כמה שהוא אוהב אותן!
והיום, מחנק בגרון, כשקרוב לשעת השקיעה הוא התעופף פתאום גבוה אל החרוב הגדול היכן שהצוצלות ותורי הצווארון התכוננו לישון. הוא פספס בפעם הראשונה, והסתובב אל הגגון, חשב רגע וניסה שוב - הפעם נחת יפה על ענף גבוה של האורן שליד. הוא נשאר שם כמה זמן ואז חזר לרגע אלי, אל חוט הטלפון שרק אתמול הוא גילה שנוח לשבת עליו, ושוב עף, הפעם אל עץ הדקל של משפחת צוצלות אחרת, וישב שם כמה רגעים, ואז כאילו נבהל, ועף מהר מהר ישר אלי.
ציפורון מתוק שלי, אני כל כך גאה בך, ואני כ-ל כ-ך אתגעגע אליך כשתעוף לדרכך, אתה כבר מוכן :)
צוף ממשיך להתאמן על ריקוד ושיר החיזור שלו, הנה דוגמא קטנה:
בנוסף לחיזורים הוא מתאמן על ההמייה שלו (ה-גורוגורו?) זה ממש מצחיק, הוא נעמד עם צוואר מתוח למעלה, כולו מרוכז ורציני, ואז יוצא לו "רווווו" נמוך מתגלגל כזה. אבל הבוקר הוא כבר עשה גרוווגרוווגרווו שנשמע לא רע בכלל! זהו, אין יותר ציף של גוזל.
אנחנו יוצאים המון החוצה כדי להתאמן בלהיות יונה. אני מנסה לשכנע אותו להיות בחוץ בלעדי, מניחה אותו במרפסת ונכנסת הביתה ומשאירה את הדלת פתוחה, אבל אחרי כמה רגעים הוא מתעופף אלי. זה ייקח עוד זמן.
הוא עדיין אוהב להתכרבל צמוד אלי ולהירדם, ואמבטיות עם עדיפות לתוספת זרם מים מלמעלה.
הוא כל הזמן מנסה ללמוד ממני איך מתנהגים, שזה ממש מצחיק. את זה הוא עושה מההתחלה - הדבר הראשון היה לצפות בריכוז רב כשאני מצחצחת שיניים, אבל עכשיו זה בלי סוף. אחד הדברים החביבים עליו זה להקיש כמוני על המקלדת והעכבר (גם פשושי וגולי עשו את זה) ואני נלחמת בו על ההקלדה, וכל חפץ שאני מתעסקת בו הוא חייב לנסות גם. לימוד מצפייה זה נהדר אבל צריך את הורה מהסוג הנכון :) והחידוש האחרון - הוא סופסוף אוכל גם כשאני לא נמצאת איתו, שזה מעולה ממש. וכמובן, תמונות:
נרדמים... שימו לב איך הוא מנפח את הנוצות
מי עשה אמבטיה?
אוהבים אותי...
וקצת שוִויץ על הנוצות הסגולות-ירוקות שלו
נכון זה נראה כמו תמונת פרופיל מלפני כמה עשורים? :)
אה, כן, ואין יותר אבעועות על המקור! רק עוד אחרונה על הכנף.
יש לי כל כך הרבה מה לעדכן, ולא היה לי זמן, אבל על זה כבר אי אפשר לוותר - הציפורונת הקטנה והעדינה שלי היא בכלל לא היא, אלא הוא! התחלנו את הבוקר עם הפתעה משמחת שאתם יכולים לראות בתמונה - הפיכסה העליונה סופסוף נשרה, ובעודי מתלהבת מהמקור המתוק והקטן, עם הנחיר החשוף, היצורון מתחיל לשיר ולרקוד וגם לצבוט אותי - רפרטואר חיזור שלם! אני הייתי בשוק! ומישהו פה שר ממש יפה ונכון, ועוד אתמול נזכרתי שהתכוונתי להשמיע 'לה' יונים ביו-טיוב, כדי שתלמד לזהות, כי היא מאוד מתעניינת בציוצים של ציפורים, ושלשום גם ניסתה לקרוא חזרה בפעם הראשונה - מה שהיה ממש מתוק וחלש ובכלל לא לציפור הנכונה :-P
וזה קרה בדיוק בזמן הצפוי, גיל חודשיים. הבגרות המלאה מגיעה רק בגיל 5 חודשים, אבל זה הזמן שההתנהגות הזו מופיעה וסופסוף מגלה לנו את מין היונה, כי שינויים חיצוניים לא יהיו, מלבד שבממוצע הזכר מעט יותר גדול מהנקבה.
לפני חודש
תגידו, איך אני מתרגלת עכשיו שזה הוא ולא היא?
עוד כמה התפתחויות מעניינות שקרו בינתיים: דבר ראשון, כן, הוא בן חודשיים, הוריי!! ובריא לגמרי. היבלות נושרות אחת אחרי השניה בכל הגוף והנוצות צומחות במרץ להשלים את החסר. תסתכלו על צמיחת הנוצות היפה הזאת, לעומת התמונה שמלפני חודש. עכשיו הנוצות מכסות את בסיס המקור ואת התחתית שלו וגורמות לו להיראות יותר פרופורציונאלי, והלחי מכוסה כולה, ועוד ועוד נוצות יוצאות כל הזמן. הן גם נהיו רכות כמו משי, כמו שהן אמורות היו להיות מלכתחילה, ולא היו בגלל המחלה, וגם - הסגולות-ירוקות של איזור הצוואר התחילו לקבל את הצבע המיוחד ומבריקות בשמש כשהזווית נכונה.
בזמן שהפיכסיות גדלו על המקור הן דחקו אותו קצת, וזה גרם לקצה המקור לתעוות. ראיתי את זה קורה, ועכשיו כשהמקור חשוף זה ברור, החלק העליון נוטה ימינה מעל החלק התחתון, לא הצלחתי עוד לצלם את זה כמו שצריך. בכל מקרה, כל עוד זה לא מפריע לו לאכול, וזה לא, אז זה לא מפריע לי. נהיה לו סימן זיהוי, במקום טיבוע. אני גם לא מאמינה שזה ישנה לבָּנות בהמשך. מה עוד? העין הולכת והופכת לכתומה, שזה צפוי, אולי בהמשך היא תגיע לגוון אדום. אני מעדיפה את הצהוב-כתום בבקשה אם אפשר. המקור החל להשחיר (על תתייחסו לורוד שנחשף מתחת לאבעבועה, העור שם יחלים, יתקשה וישחיר) והדונגית החלה להבהיר ולטפוח - דונגית היא הכרית הלבנה-אפרפרה הקטנה שיש ליונים מעל המקור. גילינו שאם קורה משהו מפחיד אפשר במקום לרוץ אלי - להתעופף גבוה אל אחד הגגונים. זה ממש מצויין, אני גאה! רק לא לשכוח שגם החתולים עולים לשם לפעמים. התחלתי גם לתפוס מרחקים קטנים מהבית שילכו ויגדלו בהדרגה, וזה הולך טוב. הוא עדיין לא מעז להיות יותר רחוק ממני, אבל זה בסדר, זה תהליך. וגם התחלתי גם לפתוח חלקית את החלון בחדר שלו בלילה כדי שיתרגל לקור של הלילות.
צופה ומטייל גבוה על הגגונים
הוא עושה המון אמבטיות שמש ומתיחות ומנקה המון את הנוצות הצומחות. זה מצויין וצפוי, כי יש המון אבקת נוצות שנושרת וחשוב מאוד לציפור לשמור על היגיינה כדי להיות בריאה ולא להוות מקום שווה לטפילים להתיישב, וסידור הנוצות עוזר להחזיר נוצות למקומן ולפרוש שוב יפה נוצות שתתי הסעיפים שלהן התבלגנו. ציפור בטבע משתדלת לעבור על כל הנוצות מידי יום. מאחר ויונים הן חברתיות מאוד עם הגוזלים ובני הזוג שלהן, היצור הקטן הצחיל לטפח את הנוצות שלי! זה כל כך מתוק. בזמן הניקיון והסידור הוא פונה אלי ועושה אותן תנועות מקור עדינות ונמרצות לידיים שלי, או לחולצה, או לשיער. אני נמסה :). נראה לי שגם גולי עשה משהו דומה, רק שלא הבנתי את זה בזמנו. כל כמה ימים הוא גם מבקש אמבטיות מים. בפעם האחרונה הוא נכנס לי מתחת לברז בזמן ששטפתי ידיים, אז הוספתי גם את הצלחת מתחת והוא השפריץ על עצמו יופי ונרטב לגמרי.
